קו המחרשה: ביטחון לא שאנן ולא משיחי

יש דיבורים על עסקה שבפתח, והדיון על נסיגה והקמת פרימטר חוזר.

מצד אחד - הפחד שהשאננות תחזור ואיתה חמאס יחזור לגדרות.

מצד שני - הצעה לכבוש וליישב את הרצועה כדי ליצור חיץ.

באמצע - מרכז ציוני שסקפטי כלפי התנחלויות, אבל רוצה ביטחון.

השאלה היא האם אפשר לשמור על הפרימטר בלי לשרוף את עצמנו מבפנים?

אני חושב שכן, וזה מתחיל בטרקטור.

"אכיפה באדיקות" לא עובדת

לכאורה, הפתרון הדיפולטיבי פשוט - אוכפים שטח חיץ באדיקות.

מי שנכנס, יורים בו. כמו בלבנון.

הבעיה עם הפתרון הזה היא שהוא לא מחזיק לטווח הרחוק. הטראומה של היום לאט לאט תדעך, הפתרון ישחק והפרימטר ביחד איתו.

השחיקה בפרימטר יכולה להגיע משני כיוונים - מלמעלה ומלמטה.

מלמעלה, הוראות הפתיחה באש יכולות להשתנות וישתנו כשהן פוגשות אינטרס שונה: האמריקאים יבקשו ג'סטה בשביל לתת משהו אחר, יהיה רצון וניסיון לבנות הנהגה מקומית, יהיה צורך לתת הקלות לאוכלוסייה. זה גם יכול לקרות לעיתים מתוך הגיון נקודתי.

מה שמתחיל כזמני הופך למדיניות.

אבל גם מלמטה ההוראות נשארות כתובות ויכולות להתפרש אחרת. מ"פ שלא רוצה חיילים מסתבכים, מג"ד שמעדיף לא למשוך מצלמות.

יורים - אבל לרגליים, או באוויר. לא מתוך "ריכוך" אלא כדי לשרוד את השגרה.

האמת היא שאנחנו פשוט גרועים בזה. מכורים לשקט - מתים עליו ומתים ממנו.

הוכחנו את זה בהתנתקות, ברצועת הביטחון וב־7 באוקטובר. אנחנו נעים במעגל של:

הרתעה אדוקה ----> שאננות ----> אסון.

ההתיישבות כפתרון - ובעייתה

אבל יש ציבור שמציע פתרון אחר: התיישבות.

כשיש אזרחים בשטח, קשה לשנות הוראות פתיחה באש. יש ראש מועצה, מיילים לראש הממשלה, יש תקשורת.

זה גם מסר לעזתים: יש מחיר באדמה ל־7 באוקטובר.

הבעיה היא שעבור ציבור גדול אחר, "התיישבות" היא טריגר. היא לא רק ביטחון, אלא גם אידיאולוגיה, משיחיות, עובדות בלתי הפיכות. וגם: עוד אזרחים בקו המגע, עוד אזרחים לשחוט.

אם הגמישות מובילה לשאננות, וההתיישבות למשיחיות - מה נשאר?

קו המחרשה

כאן נכנסת האפשרות השלישית - הציונות החילונית של פעם.

במקום ליישב את הפרימטר, לעבד אותו.

השטח שלא רוצים שחמאס יחזור אליו יהיה שטח חקלאי ישראלי. לא סמל ולא אידיאולוגיה - אבל כן מסר.

שטח שאי אפשר להרפות ממנו, כי מעבדים אותו כל יום. שטח שצה"ל חייב להגן עליו, גם כשפחות נוח.

קו המחרשה הופך לקו גבול.

יגאל אלון ראה בחקלאות חלק אינהרנטי מהביטחון. הוא הבין שכוח רצון לא מספיק, ושתמיד יגיע הרגע שבו נהיה פחות נחושים. ברגע הזה נצטרך מערכת תמריצים שמכוונת גם פוליטיקאי וגם מג"ד.

חקלאות יוצרת עומק טקטי בלי עומס, לא מוסיפה אזרחים אך מחייבת הגנה, לא כובלת מדיניות אך מונעת גחמות.

כשאדמה מעובדת אי אפשר להרפות ממנה בשקט. אפשר אם צריך, אבל לא בלי החלטה מודעת. יש נוכחות, יש מחויבות, ויש גם גמישות.

אני לא גנרל, ואולי יש פתרון טוב יותר.

אבל פתרון לא יכול להסתמך רק על הנחישות של היום. הגנה היא משחק ארוך, ובשלב כלשהו נהיה עייפים - ואולי יהיה מנהיג שיבחר לא להגיב, גם מסיבות טובות.

פחד מהתיישבות? לגיטימי.

אבל צריך להכיר את החולשות שלנו, ולבנות מערכת שתגרום לנו להחזיק גם כשהמציאות פחות נוחה.