ההתנתקות: אם רק הכל היה עובד

אם רק היינו מיישמים את ההתנתקות כמו שצריך…

מאז ה־7 באוקטובר חוזר שוב הקשר בין אותו יום נורא לבין ההתנתקות. תומכי המהלך מודים שהביצוע היה כושל, אבל מתעקשים שהרעיון לא היה שגוי. אם רק היינו מגיבים מיד לירי הרקטות, אם היינו מחזקים את הרשות הפלסטינית, ואם היו לנו המנהיגים עם החזון והאומץ - אולי הכול היה נראה אחרת.

אולי הם צודקים. ייתכן שיישום מדויק של ההתנתקות היה מביא להישגים מדיניים וביטחוניים, ואולי אפילו מונע את ה־7 באוקטובר. אבל כשמהלך שלם תלוי במנהיגות יוצאת דופן, בקריאת מציאות מושלמת, ובקבלת רצף של החלטות מדויקות - זו סיטואציה בעייתית.

לא כי אין בה פוטנציאל, אלא כי אין לה מרווח טעות.

ובמזרח התיכון, זה אומר: אין בה אחריות.

מה היה צריך לקרות כדי שזה יעבוד?

אפשר לדמיין גרסה שבה ההתנתקות היא הצלחה מסחררת. גרסה שבה ישראל מונעת התחמשות מאסיבית של חמאס, מגיבה בתקיפות לירי רקטי בלי חשבונות פוליטיים, מחזקת את הרשות הפלסטינית ומבודדת את חמאס מבפנים.

לא אני, ולא אלה שטוענים שזה היה משנה לחלוטין את המצב, יודעים אם זה היה מצליח. אבל לצורך הדיון, אני רוצה להניח שכן. אני רוצה להניח שיש תסריט שבו היא משיגה את יעדיה, כלומר מחזקת את הרוב היהודי, מצמצמת חיכוך ביטחוני ואבדות ואפילו יוצרת מרחב לפיתוח מדיני עתידי.

כדי שכל זה יקרה, צריך שיקרו כמה דברים בו־זמנית - ושכולם יתבצעו נכון, בעיתוי הנכון, על־ידי אנשים וממשלות שונות ולאורך זמן.

כדי שזה יעבוד, מישהו צריך היה להבין בזמן אמת שהרשות הפלסטינית החלשה, הלא פופולרית, המושחתת ושנואה בעיני רבים - היא הגורם שצריך לחזק גם אם זה לא מתגמל פוליטית ונראה אבוד. כמובן, ההבנה לא מבטיחה הצלחה, כפי שיוכיחו לא מעט ניסיונות שלנו לחזק שחקן ערבי על חשבון אחר ברחבי המזרח התיכון. 

בו־זמנית, מישהו אחר היה צריך לוודא שכל ירי מהרצועה ייענה במדיניות הרתעה ברורה ועקבית. לא רק בהצהרות. לא רק בראיונות. בשטח. ראשי ממשלה ואנשי ביטחון היו צריכים להחליט שוב ושוב לשלוח חיילים לעזה זמן קצר אחרי שצה״ל פונה משם וקיבלנו החלטה שקרעה אותנו מבפנים. 

אלה לא החלטות חד פעמיות שראש ממשלה אחד מקבל, אלא החלטות שראשי ממשלה מתחלפים היו צריכים לקבל שוב ושוב, בגלל שחמאס, מצדו, כנראה היה מנסה לאתגר כל ממשל חדש.

האם אלו דרישות ריאליות ממדינה? ממערכת פוליטית? ממערכת ביטחון? מהציבור הישראלי?

נער הייתי וגם זקנתי. ראיתי ראשי ממשלה לא מוצלחים, הערכות מודיעיניות שגויות וביקורת פוליטיות לא ענייניות. האם בתסריט האופטימי אנחנו צריכים להתעלם מכל זה?

תוכנית צריכה לשרוד גם כשנכשלים

האמת היא שלאף אחד אין מושג אם פתרונות היישום שמוצעים היום היו מונעים את ה־7 באוקטובר או מביאים להישגים כלשהם. מטרת המאמר הזה היא לגרום לנו לאמץ את חוסר הידיעה ולהפנים את הקושי שהוא יוצר.

תוכנית שתלויה בכך שאנחנו קוראים את המציאות בצורה מדויקת, שהמנהיגים שלנו יקבלו בעקביות החלטות נכונות וקשות בעיתוי הנכון ומול התנגדות ציבורית ופוליטית ואם לא, תהיה קטסטרופה, היא לא תוכנית אחראית.

במזרח התיכון, זו יוהרה מסוכנת.

להיות בעלי חזון לא אומר רק לדמיין את המזרח התיכון החדש, המשגשג. זה אומר גם לדמיין את המזרח התיכון הישן, במלוא הזוועה. לא מתוך פחדנות - אלא מתוך צלילות. אנחנו חייבים לדמיין איך נראית התוכנית כשאנחנו מפשלים, עושים טעויות וכשקורה הנורא מכל. 

כמדינה, היינו מזועזעים מהזלזול בתצפיתניות שראו תרחישי אימה ולא קיבלו הקשבה. אבל את אותה טעות עשינו בעצמנו, מול הציבור שראה בתוכנית הזאת סכנה.

זלזלנו גם בהם. מתוך זחיחות. ועל הזחיחות הזאת המרכז שמאל משלם כבר 20 שנה, ואולי לעוד 20 שנה אם לא נדע להגיד שטעינו

.

וזה לא אומר שאין אשמים. יש. מי שחיזק את חמאס, העביר לו כסף, האמין ששקט בכל מחיר הוא אסטרטגיה. הם צריכים ללכת.

אבל אם אנחנו רוצים לתקן, אנחנו חייבים להיות כנים. גם ידינו שפכו את הדם הזה. ואם לא נודה בזה עכשיו - אנחנו נהיה אלה שיתעלמו מהתצפיתנית הבאה.